תמונה4.png

אמנות מליקוט / גולי לוי

הכנת מצעים ליצירות באמצעות שימוש חוזר

אנחנו לא יכולים לעצור את הקדמה ואת תרבות צריכת השפע הרווחת בחיינו היום. עד כמה כבר ניתן להקטין את כמויות אריזות המזון שאנחנו צורכים, קופסאות הקרטון של המוצרים שאנחנו מזמינים? כמויות של נייר, פלסטיק וזכוכיות הם חלק בלתי נפרד מחיינו - זה קיים, את זה לא נוכל לשנות באופן משמעותי. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זהו שינוי תפיסתי. איך להסתכל על החומר - אשר הקדמה הגבירה את הייצור שלו והופך לכמויות של פסולת - כעל חומר פוטנציאלי למדיה של יצירה מכובדת ואיכותית, לא פחות ממדיה שנרכשה בחנות אמנות?

אנחנו חושבים שבזה ששמנו את הבקבוקים והקרטונים בפחי המחזור, זה עושה את העבודה.. אבל בשביל להפוך אותם לחומר חדש וזמין, הם בד"כ צריכים לעבור עוד דרך. יש מכונות שצריכות לעבוד בשביל זה ולא מעט אנרגיה שנדרשת לשם כך. ובכלל, עם כל שיטות המחזור בעולם - אנחנו עדיין מייצרים כמויות אדירות של זבל.

תמונה5.png

השימוש החוזר הוא משהו אחר לגמרי.

ברגע שהחלטתי להפוך את האריזה של המוצר לחלק מהיצירה שלי במקום להשליך אותה, באופן עקיף מתקיימים הדברים הבאים:

הקטנתי את נפח הזבל / הקטנתי את ההוצאות שלי עבור חומר חדש / תרמתי להאטת הייצור המוגבר (אנרגיה למפעלים, כ"א זול שהוא סוג של עַבדוּת בעולם השלישי) וכו'.

והכי חשוב: הסיפוק שבשינוי הייעוד של החומר - הוא משהו שאי אפשר לאמוד אותו, לא בזמן ולא בכסף.

כאשר אני היוצרת הבלעדית של המדיה שלי, מתרחש אצלי תהליך חשוב בבניית הערך העצמי שלי ובחידוד כישורי התושייה והיצירתיות שיבואו לידי ביטוי גם באתגרים אחרים בחיים שאינם קשורים בכלל לאמנות.

זה יכול להיות ברמה של מציאת פתרון יצירתי לתקלה יומיומית שאני נדרשת אליה, אבל זה גם מחווט את המוח שלי להיות באופן כללי במצב של מציאת פתרון, לא לשרות בבעיה אלא לחתור תמיד למציאת דרך - גם בקונפליקטים רגשיים.

כשאני רגילה להסתכל על משהו שהוא לכאורה חסר ערך כמו לדוגמא: קופסת קרטון, בקבוק פלסטיק, שקית נייר - ואני רק מחפשת איך אני הופכת אותו למשהו אחר שהוא כן בעל ערך, אני אסתכל על כל דבר אחר בחיים באותו האופן. אני תמיד אחפש וגם אמצא את הפתרון, אני תמיד אסתכל על החוזקות של הדבר.  החוזקות של האדם.

[קורה בחיים, שחוזקה של אדם מסוים מייצרת אצלנו אנטגוניזם. יכולות להיות לכך 2 סיבות אפשריות:

1. שמדובר בתכונה שאין לי והייתי רוצה שתהיה לי.

2. שאני סולדת מהתכונה הזו.

בשני המקרים זה המקום דווקא להתקרב אליו ולחפש את איך אני נתרם מהקונפליקט הזה.]

בעיני, הקונספט של קיימות, הוא הרבה מעבר להפיכת זבל לאמנות או כל דבר אחר. זו תפיסת חיים שלמה, שבסופו של יום, לא קשורה לחומר שאנחנו ממחזרים / משנים את הייעוד שלו. הרעיון הוא: ללמוד להיות סבלנים, לאמץ דרך חיים שהיא תהליכית ולא אינסטנט שמנוון את המוח, לחשוב תמיד מחוץ לקופסה, להעריך את מה שיש לי ולא לרצות עוד כל הזמן, לדעת שיש מעבר למה שאנחנו רואים בשנייה הראשונה. זה לראות את היצירה בתוך החומר לפני שהתחלנו. לראות את הנולד.

דור העתיד (הילדים שלנו) סובל מאי דחיית סיפוקים, מתקשה להתרגש. כל השפע שמסביבנו מייצר סף ריגוש מאוד גבוה. דברים שפעם אנחנו התרגשנו מהם, היום - אפילו לא "מדגדגים" לילדים שלנו. הם "צריכים" כל הזמן להעלות את הרף כדי לייצר ריגוש ושמחה. הם עושים זאת באמצעות משחקי מחשב, תכנים לא ראויים ביו טיוב, בשפה זולה ופוגענית בתוכניות טלויזיה שמיועדות לכאורה לילדים, בתרבות צריכה מופרזת, באלימות ובפריצת גבולות באופן תדיר.

זה לא רק משחיט את הנפש שלהם ודורס את האישיות האמיתית שלהם, זה פשוט נגד המחזוריות של הטבע. זה כמו ללכת נגד הגוף שלך.

[כשזרע נשתל, זה לוקח לא מעט זמן עד שקוצרים את הפרי. אם החקלאי לא היה מאמין בזרע הזה, הוא לא היה שותל אותו. הוא יודע שלא יצמח לו פרי ביום שלמחרת וגם לא אחרי שבועיים.]

שגרת היום יום שלנו דוחפת אותנו לרצות, לא, לדרוש - כאן ועכשיו. מהר, אינסטנט.

 

[כל ההשקעה, הטיפוח, ההזנה והתהליך שהזרע עובר, הוא חלק מהתוצר הסופי שאוגר בתוכו את האנרגיה של כל ההשקעה הזו.]

 

זה לא רק להבין את זה בראש, זה להבין את זה בגוף. בפעולות פיסיות שמובילות לשינוי תודעתי.

כשאנחנו אומרים להיות נוכח ב -כאן ועכשיו- זה בדיוק זה. תהליך יצירה שיש בו סוג של "בריאה מאפס" ועוד באמצעות שימוש חוזר הוא ערכי גם ליוצר וגם למתבונן ביצירה.

כאשר התחלתי ליצור את האמנות שלי משימוש חוזר, זה לא נבע מתוך רצון להטיף ולומר: "הנה, תראו מה אפשר לעשות מקרטון, אל תזרקו!" לא. אני פשוט לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אשליך קרטון קשיח וטוב או אחלוף על פני ספר ישן שאף אחד כבר לא יקרא בו, כאשר אני יודעת שאני יכולה לעשות בזה שימוש. זה הרגיש לי כמו "להציל אותם", לשנות להם את הייעוד, לשנות להם את הסיפור. 

אנשים עוברים חוויות קשות במהלך הילדות והחיים בכלל.. זה חלק מהדרך שלהם, אי אפשר למחוק את העבר אבל אפשר לשחרר את הכאב ולשנות את הסיפור, אפשר לקחת נייר מקומט שכיווצו אותו.. ליישר אותו ולהפוך את הטקסטורה שלו לחלק היפה של היצירה. ככה כמו שהוא, אז מה אם הוא לא חלק וישר? גם הנפש המורכבת שלנו היא חלק מהשלם היפה שאנחנו.